תנ"ך על הפרק - במדבר כז - הכתב והקבלה

תנ"ך על הפרק

במדבר כז

144 / 929
היום

הפרק

בְּנוֹת צְלָפְחָד וְדִינָן, צִוּוּי ה' לְמֹשֶׁה לַעֲלוֹת הָהָרָה, מִנּוּי יְהוֹשֻׁעַ

וַתִּקְרַ֜בְנָה בְּנ֣וֹת צְלָפְחָ֗ד בֶּן־חֵ֤פֶר בֶּן־גִּלְעָד֙ בֶּן־מָכִ֣יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֔ה לְמִשְׁפְּחֹ֖ת מְנַשֶּׁ֣ה בֶן־יוֹסֵ֑ף וְאֵ֙לֶּה֙ שְׁמ֣וֹת בְּנֹתָ֔יו מַחְלָ֣ה נֹעָ֔ה וְחָגְלָ֥ה וּמִלְכָּ֖ה וְתִרְצָֽה׃וַֽתַּעֲמֹ֜דְנָה לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֗ה וְלִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֥י הַנְּשִׂיאִ֖ם וְכָל־הָעֵדָ֑ה פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר׃אָבִינוּ֮ מֵ֣ת בַּמִּדְבָּר֒ וְה֨וּא לֹא־הָיָ֜ה בְּת֣וֹךְ הָעֵדָ֗ה הַנּוֹעָדִ֛ים עַל־יְהוָ֖ה בַּעֲדַת־קֹ֑רַח כִּֽי־בְחֶטְא֣וֹ מֵ֔ת וּבָנִ֖ים לֹא־הָ֥יוּ לֽוֹ׃לָ֣מָּה יִגָּרַ֤ע שֵׁם־אָבִ֙ינוּ֙ מִתּ֣וֹךְ מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין ל֖וֹ בֵּ֑ן תְּנָה־לָּ֣נוּ אֲחֻזָּ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֥י אָבִֽינוּ׃וַיַּקְרֵ֥ב מֹשֶׁ֛ה אֶת־מִשְׁפָּטָ֖ןלִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃כֵּ֗ן בְּנ֣וֹת צְלָפְחָד֮ דֹּבְרֹת֒ נָתֹ֨ן תִּתֵּ֤ן לָהֶם֙ אֲחֻזַּ֣ת נַחֲלָ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֣י אֲבִיהֶ֑ם וְהַֽעֲבַרְתָּ֛ אֶת־נַחֲלַ֥ת אֲבִיהֶ֖ן לָהֶֽן׃וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ כִּֽי־יָמ֗וּת וּבֵן֙ אֵ֣ין ל֔וֹ וְהַֽעֲבַרְתֶּ֥ם אֶת־נַחֲלָת֖וֹ לְבִתּֽוֹ׃וְאִם־אֵ֥ין ל֖וֹ בַּ֑ת וּנְתַתֶּ֥ם אֶת־נַחֲלָת֖וֹ לְאֶחָיו׃וְאִם־אֵ֥ין ל֖וֹ אַחִ֑ים וּנְתַתֶּ֥ם אֶת־נַחֲלָת֖וֹ לַאֲחֵ֥י אָבִֽיו׃וְאִם־אֵ֣ין אַחִים֮ לְאָבִיו֒ וּנְתַתֶּ֣ם אֶת־נַחֲלָת֗וֹ לִשְׁאֵר֞וֹ הַקָּרֹ֥ב אֵלָ֛יו מִמִּשְׁפַּחְתּ֖וֹ וְיָרַ֣שׁ אֹתָ֑הּ וְֽהָ֨יְתָ֜ה לִבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לְחֻקַּ֣ת מִשְׁפָּ֔ט כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה עֲלֵ֛ה אֶל־הַ֥ר הָעֲבָרִ֖ים הַזֶּ֑ה וּרְאֵה֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וְרָאִ֣יתָה אֹתָ֔הּ וְנֶאֱסַפְתָּ֥ אֶל־עַמֶּ֖יךָ גַּם־אָ֑תָּה כַּאֲשֶׁ֥ר נֶאֱסַ֖ף אַהֲרֹ֥ן אָחִֽיךָ׃כַּאֲשֶׁר֩ מְרִיתֶ֨ם פִּ֜י בְּמִדְבַּר־צִ֗ן בִּמְרִיבַת֙ הָֽעֵדָ֔ה לְהַקְדִּישֵׁ֥נִי בַמַּ֖יִם לְעֵינֵיהֶ֑ם הֵ֛ם מֵֽי־מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר־צִֽן׃וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶל־יְהוָ֖ה לֵאמֹֽר׃יִפְקֹ֣ד יְהוָ֔ה אֱלֹהֵ֥י הָרוּחֹ֖ת לְכָל־בָּשָׂ֑ר אִ֖ישׁ עַל־הָעֵדָֽה׃אֲשֶׁר־יֵצֵ֣א לִפְנֵיהֶ֗ם וַאֲשֶׁ֤ר יָבֹא֙ לִפְנֵיהֶ֔ם וַאֲשֶׁ֥ר יוֹצִיאֵ֖ם וַאֲשֶׁ֣ר יְבִיאֵ֑ם וְלֹ֤א תִהְיֶה֙ עֲדַ֣ת יְהוָ֔ה כַּצֹּ֕אן אֲשֶׁ֥ר אֵין־לָהֶ֖ם רֹעֶֽה׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה קַח־לְךָ֙ אֶת־יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֔וּן אִ֖ישׁ אֲשֶׁר־ר֣וּחַ בּ֑וֹ וְסָמַכְתָּ֥ אֶת־יָדְךָ֖ עָלָֽיו׃וְהַֽעֲמַדְתָּ֣ אֹת֗וֹ לִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֖י כָּל־הָעֵדָ֑ה וְצִוִּיתָ֥ה אֹת֖וֹ לְעֵינֵיהֶֽם׃וְנָתַתָּ֥ה מֵהֽוֹדְךָ֖ עָלָ֑יו לְמַ֣עַן יִשְׁמְע֔וּ כָּל־עֲדַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וְלִפְנֵ֨י אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ יַעֲמֹ֔ד וְשָׁ֥אַל ל֛וֹ בְּמִשְׁפַּ֥ט הָאוּרִ֖ים לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה עַל־פִּ֨יו יֵצְא֜וּ וְעַל־פִּ֣יו יָבֹ֗אוּ ה֛וּא וְכָל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֥ל אִתּ֖וֹ וְכָל־הָעֵדָֽה׃וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֹת֑וֹ וַיִּקַּ֣ח אֶת־יְהוֹשֻׁ֗עַ וַיַּֽעֲמִדֵ֙הוּ֙ לִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֖י כָּל־הָעֵדָֽה׃וַיִּסְמֹ֧ךְ אֶת־יָדָ֛יו עָלָ֖יו וַיְצַוֵּ֑הוּ כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

אבינו מת במדבר. רע"א הוא מקושש, רש"א מן המעפילים הי' (רש"י) ובמכדרשב"י (בלק ר"ה) מת במדבר, וכי אחרנין לא מיתו במדברא דהכא רשים לי, ואמר דאיהו מת במדבר והוא אלף ורבבן מיתו במדברא וכו', מנהון אמרי דהוא מקושש, ומנהון אמרי הכי, ואנא הכי אוליפנא וכו' צלפחד הוה דלא נטר פומי' ומלוי לקבלא דמשה ועלי' כתיב וימת עם רב מישראל (חוקת כ"א) ובגין דחב במדבר במלולא לגבי משה, חשיבו דמשה אנטיר דבבו, ובגין כך קריבו לקמי' דמשה ואלעזר וכל הנשיאין וכל רישי אבהן ולא מלילו עם משה אלא לקמייהו וכו', כיון דחמא משה כך מיד אתפרש משה מן דינא, הה"ד (שם כ"ז) ויקרב משה את משפטן לפני ה' אמר משה לא אתחזי לי דינא דא וכו', מת במדבר במלולא דפומי', ע"כ, פירשו במדבר לשון דבור כמו ומדברך נאוה (שה"ש ד') ישא מדברותיך, ע"ש רש"י, ומוסב על מה שנאמר שם בחקת, וידבר העם באלהי' ובמשה, כי דברנו בה' ובך: על ה' בעדת קרח. שהי' דינם שיאבד ממונם בחרם שהחרימם מרע"ה באמרו סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה ואל תגעו בכל אשר להם פן תספו, וכן נדונו בדיני שמים כמ"ש ואת כל הרכוש. כי בחטאו מת. לא הי' עונש חטאו אלא שימות לא שיאבד ממונו מן היורשים (רע"ס): ואם אין וגו' ונתתם. כלומר אחרי שהייתם רוצים לתת נחלתו למי שהוא שארו, אז אם אין אחים לאביו, הקרוב אליו ממשפחתו ירש את נחלתו: לשארו. כאן כמו לאביו, כי מלת שאר הוא תאר מצטרף כהצטרפות החלק אל הכל, והאב והבן מצטרפים זע"ז, ואם הבן שהוא חלק אביו הנשאר אחר מות אביו נקרא שאר, כמו לבלתי שים לאישי שם ושארית (ש"ב י"ד ז') ככה יקרא האב שאר כשנשאר הוא לבדו אחר מיתת בנו הנפטר בלא בן ובת, ומבואר הוא דהאם והבת הם נקראים שאר זה לזה ככתוב (אחרי י"ח י"ז) ערות אשה ובתה שארה הנה, וברי' פ' אמור אמר תחלה בדרך כלל כי אם לשארו הקרוב אליו ואח"כ הפרט לאמו ולאביו וגו', מבואר שהאב נקרא שאר לבנו (ומ"ש [בב"ב ק"ט ב'] דשארו זה האב מדכתיב שאר אביך הוא, שהוא דבר תמוה דשם מאחות האב דברה תורה, ודברי התוי"ט בישובו דחוקה מאד. ולולי דמסתפינא הייתי אומר שטעות נפל בספרים וכצ"ל, ממה דשארו זה האב דכתיב לשארו ולאביו, אימא שארו זו האם דכתיב לשארו לאמו ע"כ. והוא קרא דר"פ אמור הנ"ל). וראיתי להרשב"ם שנתעורר ע"ז (ב"ב ק"ח ב' ד"ה דתניא ונתתם) כי אחר דרשת התלמוד שאר אביך היא, הביא קרא כ"א לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו, ע"ש, אמנם כעת נ"ל דדרשת התלמוד משאר אביך הוא פשוט מאד, וכמש"ש בפ' אחרי י"ח י"ב. והדין נותן שבמיתת הבן בלי שום זרע שאין קרוב אליו יותר מאביו הראוי ליורשו, ואחר שמבואר בקרא שאחי המת ואחי אבי המת יירשוהו ממילא ידעי' שאבי המת עצמו קדם להם, כי הם אינם זוכין בירושת אחיהם ובן אחיהם רק מכח האב שהם בניו ואחיו, לכן לא הזכיר קרא בפירוש ירושת האב את בנו, רק דרך גררא הזכירו במאמר ונתתם את נחלתו לשארו, וטעמו שאם אין אחים לאביו אחר שכבר היו רוצים לתת הנחלה לשארו והוא אביו, אז שאר קרובי משפחתו יירשנו. פעל ונתתם מורה כאן על עבר המוקדם, כמו גבר ימות ויחלש (איוב י"ד) שפי' אחרי שחלש ימות, והוא כאן פעל תנאי (קאָניונקטיף, נאכדעם איהר צו געבען געהאבט האטטעט); ויש לפרש ג"כ מלת לשארו לאשתו, כי אשת האיש נקראת שאר, כי האיש עם אשתו הם בשר אחד והיא חצי בשרו פלגא דגופי', ובמות אישה היא כחלק הנשאר מן ההכל, לכן נקראת שאר, ועוד כי היא הגורמת לבעלה השם והשארית בהולידה לו בנים, ואין למ"ד לשארו להוראת הגוף שאליו תכלה פעולת הנתינה ליחה"ג שאליו, כמו ויתן לו את מערת המכפלה, אבל הוא למ"ד הקנין יחה"ג שממנו, כלמ"ד לעבדך ליעקב שפי' של עבדך של יעקב, ה"נ לשארו של שארו, וטעם. נחלתו לשארו. בין נחלת עצמו שבאו לו ע"י קנין וירושה מאבותיו, בין שהם נכסים של שארו, כלומר שירש נכסי אשתו אחר שמתה עליו, ומלת את משרת לשנים. כאלו אמר את נחלתו את לשארו, ועל שתי מיני הנכסים הללו אמר קרא ונתתם להקרוב אליו ממשפחתו, ולמ"ד לשארו משרת לשנים, ותרגום. ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו (זיין אייגנעס ערבגוט, זיינער פרויא אנגעהאריגעס פערמאגען, זאללט איהר געבען אן זיינען פערוואנדטען), ואחרי שכלל קרא נכסי שארו עם נחלת עצמו להורישם לאחרים, חזר להודיע באיזה דרך זכה בנכסי אשתו עד שיש לו כח להורישם לאחרים, עז"א. שהבעל יורש את אשתו. וי"ו של וירש כוי"ו דבר אל בנ"י ויסעו, הוי"ו במקום שי"ן שיסעו, ה"נ שירש אותה. ומדלא אמר וירשנה בכנוי הפעלים רק מלת הכנוי אותה, יורונו בזה שהוא יורש אותה ואין היא יורשת אותו, שהכנוי כולל הכל, והמלות יורו על הפרט ומצמצם כל מה דאפשר. כמבואר בשלח בבואכם. והתבונן כי בכל חד מהנך פירושים מתיישב המקרא על מכונו, כי אם תפרשנו לפי הכוונה הפשוטה וכפי הנראה בהשקפה ראשונה הי' די לומר. ונתתם את נחלתו להקרוב אליו ממשפחתו. ומלשון זה כבר היינו יודעים אל מי תנתן הנחלה, ולמה זה הוסיף לנו הנך תלתא תיבות. לשארו וירש אותה. שהם נוספות לגמרי', אמנם לפי המבואר יורו לנו בזה סדר הנחלה, אם שהאב יורש את בנו, אם שהבעל יורש את אשתו. והנך תרתי פירושי דקרא למדתי מדרז"ל, שאמרו (ב"ב קכ"ב) לשארו זה האב מלמד שהאב קודם לכל, ושם (קי"א ב') שארו זו אשתו מלמד שהבעל יורש את אשתו, וירש אותה הוא יורש אותה ואין היא יורשת אותו; ובמ"ש שם בתלמוד לשון. גורעין ומוסיפין. נכלל ג"כ מאמר בעלי הלשון, "מלה אחת משרתת לשנים", ובכלל זה מלת את משרת גם להקרוב; ויותר נראה לומר שאות וי"ו שבמלת נחלתו הוא במקום מלת של, כמו וחיתו ארץ בבראשית, שמכוונו וחית של ארץ כמש"ש, וטעם נחלתו לשארו נחלה של לשארו. וכמה דחוקים דברי הרשב"ם שם בפי' במה דאמרי' בתלמוד, קראי שלא כסדרן כתיבי, כאלו היתה כוונת התלמוד לעקור תיבות המקרא ממקומם ולהושיבם במקום אחר ולהוסיף במקרא, אם אין לו שאר ונתתם את נחלתו לאחיו. וכ' עוד ונתתם את נחלתו לשארו לאו אדכתיב לעיל מני' ואם אין אחים לאביו קאי אלא מלתא באפי נפשה היא יעו"ש, ואין הדעת מתיישבת בדבריו, והאמת יורה דרכו שאין דעת רז"ל לעקם עלינו את המקראות כ"א ליישבם על מכונם כראוי. ודע להרמב"ם דירושת הבעל את אשתו לאו דאורייתא, א"כ דרשה דשארו זו אשתו אינו כ"א אסמכתא, והעיקר דאתי שארו להורות על ירושת האב, והנה לכוין דרשה זו יותר על פשטות לשון המקרא נראה דמאמר ונתתם את נחלתו לשארו איננו תשובת התנאי להודיע שבאין אחים לאב שיתנו הנחלה לשארו, אבל הוא חלק התנאי, ואינו בא רק ללמדנו טעם נתינת הנחלה לאחי המת או לאחי אבי המת האמור מקודם, וילמדנו שאין אלו ראויים לבוא לנחלה זו רק מצד שהם שאר לאבי המת, כי הבן מבואר מעצמו שהוא נקרא שאר לאביו, ובן אחי אביו נקרא שאר לאביו מעדות הכתוב ערות אחות אביך לא תגלה כי שאר אביך היא, הנה כמו שהאחות נקראת שאר לאחי' ככה האח לאחיו, וכיון שלמדנו מזה שאחי המת וכן אח אבי המת אינם באים לנחלתו רק מצד שהם שאר לאבי המת, זה מצד שהוא בן אבי המת, וזה מצד שהוא אח אבי המת, ממילא ידענו שכשאבי המת עצמו חי במיתת בנו הוא הראשון לנחלתו, אף כשבנו דהיינו אחי המת הוא חי, מכש"כ כשיש לו אח לאב החי במיתת בנו, מ"מ האב עצמו הוא הקודם להם, כי ירושת אח המת, וכן ירושת אח אבי המת איננה מצד עצמם רק מכח אבי המת, וכיון שהוא בעצמו חי לפנינו הנה הוא הקודם להם, לפי"ז טעם המקרא. ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו, כלומר אם אין אחים בכדי שתוכל לקיים נתינת הנחלה למי שהוא שאר לאבי המת, שאין כאן לא אח למת ולא אח לאבי המת, עד כאן הוא חלק התנאי שבמקרא, ע"ז באה תשובת התנאי. הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה, כלומר אז יירש הנחלה אחד מן הקרובים אליו ממשפחתו. ולשון זה דומה למקרא (בשלח ט"ז למ"ד) כאשר צוה ה' אל משה ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת, שטעמו הפוך ויניחהו וגו' כאשר צוה וגו', כן כאן וירש וגו' הקרוב וגו'. ואות וי"ו של ונתתם הוא כוי"ו של ולא ישיב את העם מצרימה, שטעמו כמלת למען או כדי (ע"ש רש"י) כלומר לא ירבה לו סוסים כדי או למען לא ישיב, כן ונתתם טעמו למען תוכלו לתת, כלומר שאין כאן מי שתוכלו לקיים הנתינה, ומלת לשארו מוסב על אביו שהזכירו קרא, וטעם לשארו למי שהוא שאר אליו, כלומר למי שהוא שאר לאבי המת, דהיינו בנו שהוא אח המת, או אחיו שהוא דוד. ויתורגם (ווענן זיין פאטער קיינע ברידער האט, אום זיין ערבטהייל געבען צו קעננען זיינעם (דעס פאטערס) צוריקגעבליעבענען פערוואנדטען, זא זאלל עס ערבען וגו'). והנה ממה שאמרו (ב"ב ק"ט ב') לשארו זה האב דכתיב שאר אביך הוא. דכתיב באחות האב, יתבאר לך כי דעת רבותינו היתה ע"ד הנזכר בזה, ונפלה גם תמיהת התי"ט (פ"ח דב"ב מ"ב) בילפותא זו דתלמודא. ואין כאן עקימות לשון המקרא כמו שעלה ע"ד הרשב"ם. ולפי שירושת האב את בנו יתגלה לנו מדיוקא דלישנא שאינו אלא מאמר הנותן טעם למה שקדם אליו במאמר, לכן אמרו שם בתלמוד קראי שלא כסדרן כתיבי: וירש אותה. אחר שאמר ונתתם ממילא ידענו שהוא יורשה. ומה בא להוסיף וירש אותה, ונ"ל שבא להורות על ירושה שאין בה נתינה, והיינו ירושה בקבר שאמרו רבותינו, דמי שהי' לו ב' בנים ומתו בחייו, והניח זה הבן שלשה בנים והבן הב' הניח בת אחת, ואח"כ מת הזקן, שלשת בני בניו יורשים חצי הנחלה, ובת בנו החצי, כי כל אחד ואחד מהן יורש חלק אביו שהוא בקבר, וכן הדין בבני האחים, ובבני אחי האם עד ראש הדורות. הנה ב' הבנים יורשים אף שלא ניתן להם כלום שהיו אז בקבר, ולזה הוסיף קרא אחר ונתת לשון וירש. והא דלא אמר וירשנה באות הכנוי, רק וירש אותה במלת הכנוי שהוא תמיד למעט, נ"ל שבא להורות, דוקא יורשים של משפחת האב הם יורשים בקבר, אבל יורש שממשפחת האם אינו יורש בקבר, דמי שמת ואח"כ מתה אמו, אין אומרים הואיל ואלו הי' הבן קיים הי' קודם, אף יורשין של בן יהי' קודמין ליורשים של אשה זו, ויהי' אחיו מאביו יורשים אמו של זה אחר מותו של זה, אלא זרע בנה הוא שירשנה אם הי' לו זרע, ואם אין לו זרע תחזור ירושתה למשפחת בית אבי', וע"ז בא להורות מלת אותה, שהוא תמיד למעט: וראיתה אותה ונאספת. בכל התורה כל וראית חסר ה"א וכאן ה"א בסוף התיבה עפ"י המסורה ובעה"ט אמר בזה לפי דרכו; ולדעתי נכון הוא מאד הכלל שבידינו כי בכל פעל הנעשה בחפץ וברצון תתחבר בו הה"א (עמ"ש באחרי מות בבקרבתם), לכן בראיי' זו שמיתת משה תלוי' בה ומטבע האדם להתעצב בדבר המקרב מיתתו, לכן בא אליו הצווי, לעשות פעולת ראיי' זו בחפץ ורצון גמור, ולזה נתלה ה"א בסוף תיבותא. ובד"ז יובן לנו שאמר (לקמן פ' י"ט) וצויתה אותו לעיניהם ונתתה מהודך, שבאו שני הפעלים וצויתה ונתתה בה"א בסוף התיבה עפ"י המסורה, כי בעשיית פעולת אלה שתשקע בהם שמשו להזריח שמשו של יהושע, הוא מן הטבע להתעצב בם, לכן אמר בפעולתם בה"א תלוי' בסופה, לעוררו לפעול אותם בחפץ וברצון. ומה מתקו בזה דרז"ל בספרי, בפ' ויצוהו כאשר דבר ה' ביד משה, מה צוה הקב"ה את משה בשמחה כך צוה משה ליהושע בשמחה, ע"כ. ראה עומק דעת רז"ל בדרכי הלשון שהבינו פעל וצויתה ונתתה לפעולה הנעשית בשמחה, מסבת תוספת הה"א, עמ"ש בויגש ואתה צויתה זאת עשו: כאשר מריתם פי. מלת כאשר בכ"ף יורה בכ"מ על הדמיון כאשר עשה כן יעשה, וכאן יורה על הסבה, כמלת באשר בבי"ת, באשר את אשתו, באשר ה' אתו, וכ"ת יב"ע מטול דסרבתון על מימרי, ויש לו דמיון (מיכה ג') ויסתר פניו מהם כאשר הרעו, בסבת אשר הרעו: וסמכת את ידך עליו. להראות את ישראל שהוא במקומו ועליו סמך (ראב"ע) ולהעיד שאליו תנתן הגדולה והשררה שיש לך, כמו שיסמוך האדם על הקרבן שעליו נתן את חטאיו (רלב"ג) ולתלמודן (סנהדרין י"ג ב') אין הסמיכה בידים ממש אלא בשמא קרי לי' רבי ולהרמב"ם (פ"ד מסנהדרין) לדורות הוא דלא בעי סמיכת ידים ממש, אבל משה סמך ליהושע ביד. ובספרי איתא א"ל הקב"ה למשה תן תורגמן ליהושע להיות (שואל) ודורש ומורה הוראות בחייך, העמידו מן הארץ והושיבו אצלך על הספסל, ע"כ. פירשו סמיכה זו מוחשית ועיונית, דמתחלה הי' יהושע יושב לפני משה כדרך תלמיד היושב לפני רבו ע"ג קרקע (ב"מ פ"ד ב', ועיי' ר"פ הקורא את המגלה, מימות משה, ובטורי אבן שם) וצוהו להעמידו מן הארץ ולהושיבו אצלו ע"ג הספסל, לפי"ז מלת וסמכת ענין קרבת דבר בדבר כמו סמך מלך בבל אל ירושלים (יחזקאל כ"ד) וכמורגל ברבותינו הסומך גאולה לתפלה, ברכה הסמוכה לחברתה. ומלת עליו כמו ועליו מטה מנשה שפירושו אצל צדו, וטעם וסמכת את ידך עליו, תקרב את ידך אל צדו, להושיב אותו סמוך לידך השמאלית - ובדרך עיוני, ידך, כלומר כחך ויכלתך, כח מעלות שכליות ורוחניות אשר לך תשפיע עליו בדרך ברכה, כענין סמיכה הנאמר ביצחק, דגן ותירוש סמכתיו: וצויתה אותו לעיניהם. תמנה אותו לנגיד עליהם כדי שיקבלוהו וישמעו בקולו, כי יאמר צווי על המנוי כמו וצוך לנגיד, וכן ולמן היום אשר צויתי שופטים: ונתת מהודך. הוד מלכות, תן לו איזו שררה בחייך שיתחילו לנהוג בו כבוד, (רע"ס):

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך